<h1>פירוש קדמון על חולין</h1>
<h2>דף יד:</h2>
[...] דניחא ליה לאינש בחבריה טפי מרביה ואם היו שניהם רבותיו קסבר ר' יהודה דמהני ליה תנאיה ולמקום שירצה ילך דאלמא לתנא דמתניתין קסבר ר' יהודה דיש ברירה ואע"ג דמאיתמל לא בירר לאיזו רוח ילך כיון שגמרה דעתו ביום השבת לילך לרוח מזרחית קסבר ר' יהודה חזי דהאי רוח מזרחית שגמרה דעתו ביום השבת ליליך אליה כאילו היא שהיתה בדעתו מאתמול והיום נתברר מה שהיה בדעתו וכאילו בשעה שקנה עירוב באותה הרוח קנה עירובו. אמ' רב ליתה למתניתין מדתאני איו דאילו במתניתין תנן לר' יהודה אם היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך דאית ליה לר' יהודה ברירה כ[מ]א פרישנן ואיו תאני ר' יהודה אומ' אין אדם מתנה על שני דברים כאחד אלא אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובו למערב ובהאי הוא דמהני ליה תנאיה אבל לכאן ולכאן לא מהני ליה תנאיה ולא קנה לו עירוב דאלמא קסבר איו דלית ליה לר' יהודה ברירה ואי אפשר דקני ליה עירוב אלא אם כן נתברר מבעוד יום לאי זה רוח גמרה דעתו לילך. ועל זאת הקשינו אם כן קסבר ר' יהודה דאין ברירה מאי שנא לכאן ולכאן דלא קנה לו עירוב הלא משום שלא נתברר גמר דעתו מבעוד יום להיכן ילך למזרח או למערב אף בזמן שבא חכם מרוח אחת נמי הואיל ואינו יודע להיכן בא למזרח או למערב הרי לא נתברר גמר דעתו מבעוד יום להיכן ילך ולא ליקני ליה עירוב אליבא דמאי דתאני איו ואמאי קאמ' דמהני ליה תנאיה וקנו ליה עירוב. ופירקה ר' יוחנן כי קתני איו אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב דאלמא מהני ליה תנאיה בזמן שכבר בא חכם והגיע לאותו המקום ששובת בו קודם שיערב ונמצא זה המערב בשעה שעירב והתנה עליו על מקום ידוע וברור עירב אלא הוא שניסתפק לו לאיזה רוח הגיע החכם למזרח או למערב וכיון שהגיע הגידו לו כי למזרח הגיע וכי עת שעירב והתנה על עירובו כבר הגיע החכם לאותו מקום מקודם לכאן הרי ודאי קנה עירוב דהא קים לן במילתא מבעוד יום שעל אותה הרוח שהגיע אליה החכם גמרה דעתו לילך וקנה לו עירוב ואין הדבר תלוי בשני דברים שצריכין אנו לברר על איזה מהן נגמרה דעתו מאיתמל כגון שבא חכם לכאן ולכאן שהדבר תלוי ברצונו ולא קים לן התם בהי מינייהו ניחא ליה ולפיכך שאני בא חכם למזרח עירובו למזרח משני חכמ' שבאו לכאן ולכאן דאילו ברישא כבר בא חכם מקודם שיערב ונתברר הדבר מבעוד יום ואינו תלוי ברצונו ובסופה שהדבר תלוי בדעתו וברצונו ולא נתבררה לנו מאתמול קסבר ר' יהודה שאין ברירה ולא מהני ליה תנאיה למאי דתאני איו וקאמ' רב כי משנתינו ששנינו בה לר' יהודה שניהם רבותיו למקום שירצה ילך דאלמא אית ליה לר' יהודה ברירה ליתה ודחויה היא מיהא דתאני דלית ליה לר' יהודה ברירה.
והקשינו למה אמ' רב כי משנתינו תדחה מפני משנת איו אדרבה על משנתנו ראוי לסמוך ותידחה הא דאיו מפני משנתנו. והישבנו לא סל' דע' כי זו המשנה דאיו דלית לי' לר' יהודה ברירה יש משנה אחרת דמסיעא ליה ששנינו בה דלית לר' יהודה ברירה. וכיון דקתני אחריתי לר' יהודה דמסיעא להא דתאני איו אידחיא משנתנו שהיא אחת מפני השתים. ואיזו היא המשנה האחרת שמסייעא לדאיו היא השנויה בתוספתא דדמאי בפרק עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק והוא פרק שמיני [ה"ה]. הלוקח יין מן הכותים פי' הכותים חשודין הן ואין מוציאין תרומה ומעשר לפיכך מי שקנה מהן מאה לוגין יין ורצה לשתות מהן ואין לו כלים להפריש בהן תרומה ומעשרות אומ' שני לוגין ש[א]ני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה שאני עתיד להפריש אחריהן הרי הן מעשר ראשון ותשעה שאפריש אחריהן מעשר שיני ומיחל ושותה דברי ר' מאיר. ופריש אדוננו האיי גאון ז"ל מוחל ושותה יקטע וישרב מתל [—מוזג ושותה כמו] [ישעיה א'] סבאך מהול במים דקסבר ר' מאיר מאי דקא מפריש לקמיה הוי תרומה ומעשר ונתברר עכשיו כי הוא שהיה תרומה ומעשר מעיקרא ומה שכבר שתה דבר מתוקן שתה ומותר היה אלמא יש ברירה. ור' יהודה ור' שמעון אוסרין זה היין בשתייה עד שיפריש תרומה ומעשרות דקסברי אין ברירה ומאי דקא שאתי טבל הוא דהא לא נתברר לנו התרומה והמעשרות שבו ולא הופרשו ולפיכך אסורין. וכיון שמצינו משנה אחרת דקסבר ר' יהודה אין ברירה והיא מסייעת למשנת איו קאמ' רב ליתה למתניתין אלא דוחין משנתינו מפניהם. וזו הברייתא ישנה נמי שנויה במשנתנו בסוף מסכת דמאי [פ"ז מ"ד] אלא מיהו סתם נשנית ולא הוזכרה בה חלוקה ובתוספתא הוא שהוזכרה חלוקת ר' מאיר עם ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון. עד כאן פירושיה דרבינו נסים ז"ל. ופריש חד מרבואתא ז"ל ואמ' אין אדם מתנה על שני דברים כאחד כשהוא מניח שני עירובין אחד למזרח ואחד למערב לא יאמר אם בא חכם לכאן ולכאן למקום שארצה אלך משום דאין ברירה דאמרינן לא סמכה דעתיה בשעת קניית עירוב להאיי חכם דהשתא בעי למיזל והוינן בה מאי שנא לכאן ולכאן דלא דאין ברירה מזרח ומערב נמי אין ברירה דאם כן חכם שבא למזרח אמאי מצי אזיל גביה הא לא סמכא דעתיה בשעת קניית עירוב דהאיי עירוב במזרח. ואמ' ר' יוסי לעולם אין ברירה והכא אמאי עירובו עירוב מפני שכבר בא חכם מבעוד יום (לאחר) [ואחר] שעירב בין השמשות שהוא שעת קניית עירוב סמכה דעתיה למיזל גביה אבל לכאן ולכאן אף על גב דבא מערב שבת כיון דלא סמכא דעתיה מאיתמל לגבי חד מיניהו כגון דאמ' לאיזה מהן שארצה אלך למחר לא הוי בירור והולכך לא הוי עירוב. והדרינן ותרצינן אלא אמ' רב יוסף ר' יהודה דכלים דתנן במסכתא דשבת פרק כל הכלים [קכ"ד ע"ב]. כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה בעלמא ואף על פי שאינה מלאכה. שברי עריבה פ' בטיית "גפנה". לכסות בהן את החבית שאין זה מעין מלאכת העריבה ושברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך ר' יהודה אומ' ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה פי' מרק שלפולין והוא גריסין. ושברי זכוכית לצוק לתוכן שמן מעין מלאכתן אין מעין מלאכה אחרת לא אלמא כיון דלא איתכין מאיתמל להא מלאכה אסיר שהרי לא נשתברו אלא היום הכא נמי גבי שחיטה בשבת כיון דלא איתכין מאיתמל אסירא. אמ' ליה אביי מי דאמי התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי והוה ליה נולד ואסיר הכא מעיקרא גבי בהמה ששחטה בשבת אוכלא ולבסוף אוכלא מיהו אוכלא דאיפרת הוא שנפרד אבר מאבר ושמענא ליה לר' יהודה דאמ' אוכלא דאיפרת שפיר דאמי דתנן אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין ר' יהודה אומ' אם לאוכלין היוצא מהן מותר דאוכלא דאיפרת הוא ואם למשקין היוצא מהן אסור, ודחינן להא דאביי ואמרינן לאו איתמר עלה אמ' רב יהודה אמ' שמואל מודה ר' יהודה לחכמ' בסלי זיתים וענבים דכיון דלסחיטה קימי יהיב דעתיה ולאו אוכלא דאיפרת הוא הכא נמי כיון (דלסחיטה) [דלשחיטה] קימי יהיב דעתיה ולעולם משנתנו ר' יהודה דכלים היא כדאמרינן, ואהדר אביי לדחויי ואמ' הא דמוקמינן מתניתין כר' יהודה דכלים מידי הוא טעמא אלא לרב דאמרינן בתחילת זה ההלכה אמ' רב הונא דרש חייא בריה דרב משמיה דרב אסורה באכילה ליומה כול' הא אמ' רב חלוק היה ר' יהודה אפילו בסלי זיתים וענבים וכלומ' אפילו הני אוכלא דאיפרת הוא ואיתוקמא דחיתא ואיפריך רב יוסף. וחלוקת שמואל ור' יהודה בסלי זיתים וענבים מפורשת במסכתא דשבת פרק [חבית שנשברה (קמ"ג ע"ב)]. אלא אמ' רב ששא בריה דרב אידי ר' יהודה דנרות הוא דתניא מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי ר' יהודה אלמא כיון דמאיס האי נר ישן מאיתמל ומגואל בשמן ועפרורית ולאו דעתיה עילויה אסור הכא נמי גבי שחיטה בשבת כיון דלאו דעתיה מאיתמל בהכי אסורא. ודחינן אימור דשמעית ליה לר' יהודה במוקצה מחמת מיאוס אבל מוקצה מח' איסור מי שמעת ליה פיר' מוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בו באותה שבת וכלומ' שמא בזה אינו אוסר ר' יהודה אלא מתיר הוא ומהיכן גמרינן למשנתנו דאמרת בה שאסורה ליומה. ואהדרינן אין שמעינן ליה לר' יהודה אפילו מוקצה מחמ' איסור דהא תניא ר' יהודה אומר כל הנרות שלמתכת שאינן מאוסין מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת. ואקשינן וממאי ודילמא שאני הכא דאסיר משום דהוא דחה אותו בידים שהדליק עליה באותה שבת אבל היכא דלא דחייה בידים אף על גב דמוקצה מחמת [איסור] אינו אסר ולעולם לא קימא מתניתין כר' יהודה דנרות ומפורש במס' דשבת פרק כירה [מ"ד ע"א]. והדרינן ואמרינן אלא אמ' רב אשי ר' יהודה דמבשל הוא דתנן במסכתא דשבת פרק [כירה] [ל"ח ע"א] המבשל בשבת בשוגג יאכל ואפילו באותו היום במזיד לא יאכל אלא למחר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומ' בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית הרי ר' יהודה דקאמ' יאכל למוצאי שבת כרב דאמ' שהשוחט בשבת בשוגג אסורה ליומה ר' יוחנן הסנדלר אומ' בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא לו ולא לאחרים. ואקשינן ונוקמה למתניתין בששחט במיזיד ותיהוי כר' מאיר דאמר במזיד לא יאכל באותו היום אלא למחר. ואהדרינן לא סל' דע' דקתני במתניתין השוחט בשבת וביום הכפ' שבת דומיא דיום הכפורים מה יום הכפורים לא שנא שוגג ולא שנא מיזיד אסיר באכילה אף שבת נמי לא שנא שוגג ולא שנא מיזיד אסיר באכילה ומשום הכי לא קימא כר' מאיר אלא כר' יהודה ואקשינן ומי מצית מוקמת לה למתניתין בשוגג כר' יהודה והא קתני במתניתין אע"פ שמתחייב בנפשו ואי בשוגג מי מתחייב בנפשו ופרקינן הכי דוקיא דמתניתין אע"ג דאילו במזיד הוה עבד הוה מתחייב בנפשו הכא כיון שבשגגה שחט שחיטתו כשרה. ואמרינן נמי ונוקמה כר' יוחנן הסנדלר דאמ' לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד לא יאכל באותו היום. ופרקינן ר' יוחנן הסנדלר קא מפליג כול'. וקימא מתניתין כר' יהודה דמבשל אליבא דרב אשי.
<h2>דף טו.</h2>
תני תנא קמיה דרב המבשל בשבת בשוגג יאכל ואפילו באותו היום במזיד לא יאכל ומשתיק ליה רב. ושאלינן מאי טעמא קא משתיק ליה רב לתנא אי לימ' משום דסבירא ליה לרב כר' יהודה דאסיר עד מוצאי שבת והתנא תני כר' מאיר אמרינן משום דרב סבר דר' יהודה כל מאן דתאני קמיה כר' מאיר משתיק ליה. ותו רב כר' יהודה סבירא ליה והא אמ' רב חנן בר אמי כי הוה מורי להו רב לתלמידיה בהא מילתא הוה מורי להו כר' מאיר דמיקל וכי הוה דריש להו בפירקא הוה דריש להון כר' יהודה דמחמיר משום עמי הארץ דלא אתי למעבד כר' מאיר ושמע מינה דרב כר' מאיר סבירה ליה דהא מסר לתלמידיה מה דהוה סבר. וכי תימא תנא פירקא תנא קמיה ומשום הכי שתקיה רב משום דכולי עלמא שמעין מאי דקאמ' תנא אי הכי אטו כולי עלמא לאמורא דקאיים אדרב ציתי או לתנא ציתי הרי אנן ידעינן דלא ציתי אלא לאמורא ואמורא קאמ' מאי דאמ' ליה רב ורב לא קאמ' אלא כר' יהודה ואמאי שתיק ליה רב. אמר ר' נחמן בר יצחק רב תנא השוחט תנא קמיה ולא המבשל ואמ' ליה רב לתנא מאי דעתיך בשוחט כר' מאיר דשרי במבשל עד כאן לא קא שארי ר' מאיר במבשל ואמ' המבשל בשבת יאכל אלא משום דמבשל ראוי לאכל ממנו אומצא קודם שיתבשל אבל שוחט דאינו ראוי לכוס פי' אין ראוי לאכל ממנו קודם שישחט לא קאמ' ר' מאיר דמותר אלא אסור. ואקשינן והא מתניתין דשוחט הוא ואמ' רב הונא דרש בריה דרב משמא דרב אסורה באכילה ליומה ונסבין חבריא לומר ר' יהודה הוא מכלל דר' מאיר מישרא שארי אפילו ליומה והיכי קאמרת בשוחט לא התיר ר' מאיר ופירק כי קא שארי ר' מאיר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום כלומ' מערב שבת ושחט לו בשבילו בשבת דמערב שבת יהיב דעתיה למישחטיה דלגבי חולה ראוי הוא ולפיכך מותר לבריא לאכל מאותה שחיטה בשבת שהרי בשביל החולה נשחטה אבל אם שחט בריא שאין לו חולה מסוכן אפילו ר' מאיר אוסר. ואקשינן אי הכי כלומ' אם היה לו חולה מבעוד יום מסוכן ושחט בשבילו מאי טעם דר' (מאיר) יהודה דאסר ופרקינן כגון שהיה לו חולה מסוכן ושחט לו בשבת וקודם שיאכל הבריא וכיון דהבריא לא הוה ליה ראוי. ור' מאיר סבר כיון דהוה ליה ראוי מעיקרא והותרה לגביה הותרה נמי אף על גב דהבריא ואפילו לבריא אחר מותר ור' יהודה סבר כיון דעכשיו בריא הוא אסור לו שיאכל ממנה באותה שבת כי הא דאמ' רב אחא בר אדא אמ' רב ואמרי לה אמ' רב יצחק בר אדא אמ' רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא והוא הדין לחולה עצמו שהבריא. המבשל לחולה בשבת כגון עדשים ופולים מותר לברי מאי טע' האי פיר' המבשל ראוי לכוס ממנו פיר' לאכל ממנו קודם בישולו והאי אין ראוי לאכל ממנו קודם שחיטתו ור' מאיר סבר היכא אמרינן אין ראוי לכוס ואסור כגון דשחיט לבריא אבל השוחט לחולה כיון דהותרה לגביה הותרה נמי לעלמא. אמ' רבה פעמים שהשוחט מותר והמבשל אסור השוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום שבשבילו שחט אבל מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת במחובר לקרקע ובישלה דהא אינו ראוי לכוס במחובר ולא בתלוש בשבת ואינה מותרת אלא לחולה עצמו אבל לבריא לא כמו השוחט בשבת. אמ' רב דימי מנהרדעא הילכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא כול'. קאל רבינו האיי ז"ל פי כתאב אלחאוי השוחט לחולה כול' תפסיד אומצא הוא לחם נ"י יועמל בכל ואבאזיר יוסמא עמץ [תרגום מערבית. אמר רבינו האיי ז"ל בספר המאסף השוחט לחולה וכו', ביאור אומצא הוא בשר נא, יעשה בחומץ ותבלין ונקרא עמץ].
<h2>דף טו:</h2>
מתני' השוחט במגל יד פיר' שיש לו נקבות וזכרות שחודו כסכין דאמי וכנקבות הקרדום דאידמו להדדי ומפורש במסכת דיום טוב [ל"א ע"א] פרק המביא כדי יין כול' תנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ ואמרינן בגמ' ולא בקורדום ולא במגל אמר ר' חמא בר שלמיה משמא דרב לא שנו אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלו מותר. וקאל רבינו חננאל ז"ל מגל יד מנגל אליד אלדי יקטע בה אל חטב ליס לה אסנאן ועלי טהרה צורה ראס פאס וליס יצלח ללחצאד [תרגום מערבית. ואמר רבינו חננאל ז"ל, מגל יד שבו כורתים עצים ואין לו שינים ועל גבו צורת ראש גרזן ולא יצלח לקצירה], ויש מי שאומ' שהוא כלי זיין שהורגין בו וכולו מלא פגימות מצד אחד ומצד אחד אינו פגום ושוחטין באותו צד שאינו פגום ועשוי כמין רומח. ואמרינן נמי בצור פיר' אל צואן אלדי אדא כסר צאר לה חאפה דקיקה חאדה ידבח בהא אדא לם יכן פיהא תלם [—צור אשר אם ישבר והיתה לו שפה דקה וחדה, ישחט בה אם אין פגימה]. ובקנה בקשר אלקצב [—בקליפת הקנה]. הכל שוחטין פי' שהכל אצל שחיטה מומחין הן ומשום הכי שנאו פעם שניה לעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר. מנגל אלחצאד אלדי לה אסנאן [—מגל הקציר אשר לו שינים]. והמגירה אלמנשאר [—היא המשור]. ואמרינן בתוספתא [פ"א ה"ג] סכין שיש בה פגימות הרבה נידונת כמגירה למימרא דמגירה דומה למסר. וצאווארה [—וציירה] רבינו חננאל ז"ל הכי. שינים. והשינים והציפורן שלבני אדם מפני שהן חונקין. [י"ח ע"א] מתני' השוחט במגל קציר כדרך הליכתה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין פיר' כל דבר שיש לו שינים בחזירתו קורע ולפי כך לא הכשיר בית הלל אלא בהולכה בלבד דלא באזע. ואם החליקו שיניה פיר' אן מסלת אלאסנאן אלדי לה [—אם הוחלקו השינים אשר לה] הרי היא כסכין. גמ' השוחט דאי עבד אין לכתחלה לא בשלמא במגל יד דאי עבד אין לכתחלה לא דלמא אתי למעבד באידך גיסא פיר' נאחיה אלאסנאן [—צד השינים]. ואמ' רביני יצחק הרב כנזי ז"ל סבירא דהאי מגל יד אית ליה זכרות ונקבות כקורדום ולפיכך אסרינן נקבות דדאמו לחודו שלסכין משום זכרות שחונק. ופירש רבנו יצחק פאסי ז"ל צידו אחד סכין וצידו אחד מגל. אלא בצור ובקנה אמאי לכתחלה לא ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בקנה בין בזכוכית כול' ופרקינן לא קשיא כאן בתלוש לכתחילה שרי וכאן במחובר דאי עבד אין לכתחלה לא כי הא דאמ' רב כהנא תאנא השוחט במחובר לקרקע כול' ושאלינן במאי אוקימתא למתניתין כדר' חייא דאי עבד אי הכי אלא הא דתניא בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר כול' ואמרינן הא ברייתא על דעת מאן היא שנויה לא ר' ולא ר' חייא אי ר' חייא הא אמרת דאו עבד אין לכתחלה לא כול' ואהדרינן לעולם ר' חייא היא שמתרת המחובר ואפילו לכתחלה והאי דקא מיפלגי בדרב כהנא דאמ' תאנא השוחט בדאיעבד להודיעך כחו דר' דאפילו דאיעבד נמי פסיל ואקשינן ו[א]לא מתניתין דקתני השוחט דאיעבד אין כול' ואמרינן קשיא דר' אדר' דהא אמרת דרבי פסול אפילו דאי עבד. ופרקינן לא קשיא כאן במחובר מעיקרו פוסל ר' ואפילו דאיעבד כאן בתלוש ולבסוף חיברו לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה. ושאלינן בגמ' ומנא תימרה דשאני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו דתניא השוחט במיכני שחיטתו כשרה. ופירש רבינו חננאל ז"ל מיכני גילגלא והוא דבר המתגלגל בעיגול כדתנן במסכ' יומא [ל"ז ע"א] אף הוא עשה מיכני לכיור כול' ופורש בתלמוד גילגלא. ומיכני זה לשון יון הוא, והוא כגון סולם ששליבותיו עולות בנין סגלגל סביבותיו כמין כבש משתפע ועולה בעיגולא ויש כענין הזה סכין מובלעת בתוך יד הסכין אלא זנבה יוצא מן הקצה התחתונה שליד הסכין וכשמחזיר בגילגול זנב הסכין ראשה יוצאת מן הקצה האחד וכל זמן שמגלגל הזנב בגילגול הריחים הסכין יוצאה כענין הזה אם היתה בהמה רבוצה ונתן יד הסכין בצוארה וסיבב זנב הסכין ויצאה הסכין ושחטה כיון שמכוח בן אדם נמשכה הסכין ושחטה שחיטתו כשרה והינו דתניא השוחט במיכני שחיטתו כשרה דאמי האי לסדנא דפחרא שהוא גלגל היוצר שגילגולו על ידי בני אדם אבל אם היה מים מסבב את זנב הסכין כעין סדנא דמיא שהוא ריחים שלמים ויצאה הסכין מכח המים ושחטה, כיון דלאו מכח בן אדם שחטה אף על פי ששחטה כדרכה שחיטתה פסולה ואיבע' אימא שתי הבריתות בסדנא דמיא ולא קשיא הא דמכשרא בכח ראשון פ' דאתי מכח אדם וכלומ' שהיניד המים ומסבב זנב הסכין אם שחטה בסיבוב ראשון הרי היא מכח אדם וכשרה אבל אם שחטה מכח שני כלומר מתנודת הגלגל לעצמו שכשמנידו האדם מתגלגל לעצמו פעמים שלש והויא שלא מכח אדם ופסולה ואע"ג דמעיקרא אדם הנידו השתא גראמא בעלמא הוא ולא מכחו ממש וכדרב פפא. והא דרב פפא בפרק אלו הן הנשרפין [ע"ז ע"ב] ויש לפרשו על פתיחת המים שהאדם פותחו בתחלה ונסבב זנב המים עליו אם מפתיחה הראשונה נשחטה שהיא כח ראשון כשרה ואם אחרי הפתיחה הראשונה והלוך המים מאיליהן ומסבבין הזנב בכוחן נשחטה פסולה כדרב פפא והא פיר' עדיף מראשון. ואית נמי מאן דפריש מיכני, מעגל של יוצרין שעושין בו כלי חרש ונעץ בו סכין ושחט דמכח אדם קא מהדרי. סדנא דפחרא מעגל יוצרין סדנא דמיא לא אתי מכח אדם אלא מכח המים הילכך שחיטתו פסולה וזה הוא מעגל שלבית הריחים ואיבעי' ת'[ימא] הא והא בסדנא דמיא ולא קשיא הא בכח ראשון שחיטתו כשרה דאתי מכח אדם שסוכרין אמת המים בדף עד עת שצריכין לטחון וכשצריכין לטחון נוטלין הדף ופותחין אמת המים וחוזר המעגל ואי שחיט בההוא שעתא שחיטתו כשרה דהא קא אתי מכחו מיכן ואילך האוי כח שני דלא קא אתי מכחו ופסולה.
<h2>דף טז.</h2>
יתיב רב אחוריה דר' חייא ויתיב ר' חייא קמיה דר' ויתיב וקאמ' מנין לשחיטה שהיא בתלוש ולא במחובר שנ' [בראשית כ"ב] וישלח אברהם את ידו ויקח כול' אמ' ליה רב לר' חייא מאי קאמ' ר' אמ' ליה ואו דכת' אאופתא שאין בו ממש קאמ'. ואקשינן והא קרא קאמ' ליה ר' לר' חייא. ופרקינן זריזותיה דאברהם קא משמ' לן ולאו ראיה קאמ'. ופיר' רבינו חננאל ז"ל הודיעו שלא אמ' לו כלום שיש בו טעם אלא כגון החריות שלדקל שנקראין אופי ויש בהן סדקין נקראין כמין ואו והן אינן ואוין וכי אין בהם ממש כך אלו הדברים שאמ' לך אין בהן טעם. ויש מי שמפרש אם כותב אדם ואו על בקעת נמצאת כולה דיו ונעשית כולה קרעים קרעים וכלומ' משובש זה הטעם. ואית מאן דאמ' זה הוא חריץ ארוך העשוי בבקעת כעין ואו ועל אותו חריץ עוברים הרבה פרצים אחרים ונראה כאילו הוא שבור בכמה מקומות וכלומ' פריכה הא מילתא. אמ' רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חיברו לענין עב' זרה כתלוש דאמי דאמ' רב המשתחוה לבית שהוא תלוש ולבסוף חיברו אסור ואי סל' דע' מחובר הוא למה אסרו והא (קא משמ') [קיימא] לן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם כדכת' בפרשת ראה [דברים י"ב] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וג' ואמרינן נמי לענין הכשר זרעים תנאיי פיר' אם ירד מים על אבן תלושה וכדומה לה שהוא תלוש ולבסוף חיברו כלומ' בנאו יש תנא שאומ' תלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים כתלוש דאמי ויש תנא שאומ' לאו כתלוש דאמי דתנן הכופה קערה על גבי הכותל בעת הגשמים ונפלו מן הגשמים על הפירות רואין דעתו של בעל הבית אם כפה הקערה שתידוח רצונו הוא שירדו גשמים ולדעתו הוכשרו הפירות והויאן להי הני פירות בכי יתן דכ' [ויקרא י"א] וכי יתן מים על זרע קרינן יותן וכת' יתן בענן יותן דומיא דיתן מה יתן לדעת אף יותן לדעת ואם כפה הקערה בשביל שלא ילקה הכותל מעשיו מוכיחים שאין בדעתו שירדו גשמים ואם נפל מאותן גשמים על פירות אינן בכי יתן ולא הוכשרו לטומאה. ואמרינן הא גופה קשיא אמרת אם בשביל שתידוח הרי זה בכי יתן הא בשביל שיודח הכותל אינו בכי יתן אלמא תלוש ולבסוף חיברו לא כתלוש דאמי אימא סיפא בשביל שלא ילקה הכותל אינן בכי יתן הא בשביל שידח הרי זה בכי יתן אלמא תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דאמי. אמ' ר' אלעזר תברה שבור המשנה וחלקה לשנים. ויש מי שאומר שבועה היא. ופירושא קמא טפי עדיף. והכי קאמ' ר' אלעזר מי ששנה זו לא שנה זו והינו דאמ' הכא לענין הכשר זרעים תנאיי היא. רב פפא אמ' כולה חד תנא היא ולא קשיא כאן בכותל מערה שחקוקה בקרקע וחשוב כקרקע אף על פי שרוצה בירידת המים עליו אינו מכשיר שהדחת הקרקע לא (מחשבי) [מכשרי] מיא. אבל בכותל בנין שהיה תלוש קודם שבננו כיון שהוא רוצה בירידת המים עליו להדיחו הרי הוא מכשיר לטומאה ומה כי יתן מים דניחא ליה אף כי יותן דניחא ליה וכי היכי דבענן תלוש לענין טומאה דכת' [שם] אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה דהינו תלוש הכי נמי בענן דליהוי ניחא ליה במים לצורך דבר תלוש דהנהו מים אינון מכשירין לטומאה אבל אי באעי להו לצורך דבר מחובר לא מכשרי. והכין קא פריש רבינו חננאל ז"ל זה הכלל כל היכא דניחא ליה לירידת המים עליו אם הוא דבר תלוש מן הקרקע כגון אבן וכדומה לה וכל שכן כלי או אוכל שאותם המים מכשירין הזרעים אבל אם יורדין על כתלי המערה החקוקה בקרקע וכל שכן על הקרקע עצמו אף על פי שמתכוין ורוצה ירידתם על אותו מקום כדי להדיחו אין מכשירין הזרעים. ופריש באלו מציאות [כ"ב ע"א] ...כי הא דאמ' ר', תא שמע עודהו הטל עליו שמח הרי זה בכי יתן נגבו אף על פי ששמח אינן בכי יתן וכדרב פפא דרב פפא ראמי כת' כי יתן וקרינן כי יותן כול' וכותלי מערה הוא חשוב קרקע.
<h2>דף מז.</h2>
[או יתיר או חליף טריפה]. יתירתא סבירא ליה לרבא דכנטול דמי. ולית הילכתא כרבא ביתירות, אלא אי אשתכח בה יתירא כשרה בין בדרא דאוני בין ביני [וביני]. והני מילי מלפניה, אבל מלאחריה אפילו כעלה של הדס טרפה. וכן הלכה. יש אומרים שאם חסרו אונות הימין מצטרפין הורדא בהדייהו הואיל ויתרה היא. וכן בתשובת הבבליים. ובהלכות הרב ר' יהודה בר ברזלי ז"ל כתוב, ואם חסרו השלש של ימין אחת, אין הבהמה טרפה. שהעינוניתא משלמת השלש במקום החסרה וכשרה. משום דבצד ימין קיימא. אבל אם חסרו השתים של שמאל אחת, אין העינוניתא עולה במקום החסרה וטריפה, שאין מצטרפין צד ימין לצד שמאל. וכן פסק ר' משה ז"ל [פ"ח מהלכ' שחיטה ה"ב]. ורבי שלמה חולק עליהם. ואי אשכחינן ריאה דלית בה עינוניתא דורדא כשרה. ואי אית בה תרי עינונייתא ר' שלמה אוסר, דאפילו חדא לא שרית לה אלא משום דעיזי ברייתא הכי אית להו. ור' אפרים מתיר, ואע"ג דעיזי ברייתא לית להו תרי, עניין הבהמות נישתנית, וראיה הביא מבכורות [י"ט ע"ב]. וכל סירכא דאיתיה בעינוניתא ובכיס הלב ושמנוניתו וטרפשא דכבדא וחצר החזה טרפה.
<h2>דף מז:</h2>
דדמיא לאופתא. פירוש בקעת עצים. כך פירש רש"י ורבי משה ז"ל כמו עיקר חריות הדקל. דנפיחא. נפוחה מחולי. כחזואתא דאופתא. פירוש כמראה האופתא. בגישתא. שנעשה ממשה כאופתא. דשיעא. פירוש חלקה, שאין חיתוך אונין ניכר בה. רבינו משה ז"ל [פ"ח מהלכ' שחיטה ה"ו, ז'] נמצאו שתי האונות כאונה אחת ואינן נראות כשתים דבוקות, אם היה ביניהן ריוח אפילו כעלה של הדס בין בעיקרן בין באמצען בין בסופן כדי שיוכר שהן שתים דבקות מותרות. ואם לאו הרי זה חסרה וטרפה. נמצאת כולה שתי ערוגות ואין לה אזנים טרפה. מתני' בענין הצבעים. כי כוחלא כשרה. פירוש כגון הכוחל שלא השחירה ולא נשלם החולי. אבל שחורה כדיו טרפה דא"ר חנינא (ז"ל) האי שחור אדום הוא אלא שלקה. אלמא לקותא הוא וסופו לרקב ולינקב. ודרבי חנינא לענין דם נדה איתמר. ירוקא כשרה. פירוש מייל מן אל צפרה [אלי] אל כצ'רה [—נוטה מן הצהוב אל הירוק], כדמפרש לקמן (בבכור את). אדומה כשרה דהדרא בריא. המתינו לו. דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד. עד שיבלע בו דמו. שיהא דמו נבלע בבשרו, שהיה [הדם] הולך בין עור לבשר וכשמוהלין אותו יוצא כל דמו. עד שיפול בו דמו. שלא בא בו עדיין, ומתוך כך הוא חלש, שהדם הוא הנפש ואין בו כח, וממהר למות. כי כבדא כשרה. פירוש ריאה שמראיה דומה לכבד כשרה. כי בשרא טרפה. והכי קים להו דבהכי הויא לקותא. כעין כשותא. פירוש אל כשותין. כעין מוריקא. פירוש אל עצפר [—חריע. עי' פיהמ"ש כלאים פ"ב מ"ח, והלכ' שחיטה פ"ז הי"ז]. כעין ביעתא. פירוש כעין חלמון ביצה. רבינו שלמה ז"ל וכל אלו מין ירוק הן אלא שזה משונה מזה. אטום בריאה. פירוש דוכתא דמטמטם ולא עייל בה זיקא. מותבינן עלה. פירוש מניחין על אותו מקום אטום לאחר שנקרע. אי מבצבצא. דנייד ההוא דמנח עלה כשרה, דהא עייל בה זיקא. ואי לא. לקותא הוא וטרפה. האי ריאה דאושא. פירשתי למעלה. ריאה שנשפכה כקיתון. פירוש הריאה שנימוחה בתוך קרומין שלה ונשפך מראשה לסופה ומסופה לראשה כשרה. והוא דקיימי סימפונהא. פירוש שלא נימוחו הקנוקנות. היכי עבדינן. דידעינן שלא נימוח אחת מהן. מייתינן צעא דקוניא. פירוש קערה של חרס המחופה באבר שחלקה היא (גליון. מלשון [בראשית כ"ז] איש חלק) ונראית יפה יפה. ושפכינן לה בגוה. פירוש קורעין הקרום, והכל שופכין בתוכו. שוריאקי חיאורי. פירוש חוטים לבנים שמיחוי הסימפונות היא שנימוחה. נתרוקנה. מאיליה במקצתה ואינה נשפכת כקיתון. אבל אין שם כלום. ואפילו מחזקת רביעית. חלל החסרון מחזיק רביעית הלוג.
<h2>דף מח.</h2>
שלחופית. פירוש הוא האום שהולד מונח בתוכה. ולקמן בפירקין [נ"ה ע"ב] תניא האום היא נקראת טרפוחית וגם שלחופית. שלש רגלים וכול'. ובשתי רגלים לא אמרו להם כלום. ובשלישי עמדו למנין, ורבו המתירין והתירוה להן. הסמוכה לדופן. פירוש דבוקה לצלעות. אין חוששין לה שמא ניקבה. אלא תלינן לריעותא בדופן, דאמרינן דופן זה מכה היתה בו. וכשחיתה קלטה הריאה אצלה. העלתה. הריאה. צמחים. פירוש סביבות סמיכתה לדופן. הואיל וחזית בה ריעותא תלינן למכה בדידה. דחליש פומ'. התר' יהיה פיו חדוד ודק וחותך יפה, שלא יקרע קרום הריאה במשכו אותו מן הדופן. ואע"ג דלא מפקא זיקא טרפה. דקרום עלה בה וסתמה. ומי אמר רב נחמן הכי. העלתה צמחין חוששין לה מכלל דפשיטא ליה דניקבה הריאה לא מהניא ליה סתימת דופן. התם במקום רביתא. פירוש במקום שהריאה והדופן גדילין כאחד וסמוכין תמיד דלא מיפרקא ההיא סירכא, הילכך כשרה. וכי אמר רב נחמן חוששין לה, ברוחב החלל כנגד האומא הגדולה. דכיון דרחוקה הריאה מן הדופן מיפרקא ההיא סתימה. ואפילו הכי כי לא העלתה צמחים, אמר אין חוששין דתלינן בדופן. ובהא כאבימי סבירא לן דחוששין לה, דלחומרא אזלינן בדאורייתא. וכן פסק רמז"ל [פ"ז מהלכ' שחיטה ה"ה]. מקום חיתוכא דאוני. פירוש שהן סמוך לצואר במיצר החלל. ובהא הלכה כרב נחמן, דליכא דפליג עליה. דסביך בבשרא. פירוש שנסבכה ונאחזת הריאה בבשר שבין הצלעות. דהויא סתימה שרירא דלא מיפרקא. אבל בצלעות עצמן אין זו סתימה קיימת, ונקב הוא. ור' משה פירש [שם ה"ד] בין בשר שבין הצלעות בין בשר שבחזה כשרה. ואמר ר' משה ז"ל [פי"א ה"י] יש מקומות שמנהגן אם מצאו סירכא מן האוזן לבשר ולעצם שבצלעות והסירכא דבוקה בשתיהן אוסרין אותה. ואבי מרי ז"ל מן האוסרין, ואני מן המתירין.
<h2>דף מח:</h2>
צמחים. פירוש בועי. דגלדאי. פירוש רצענין. כנדי כנדי. פירוש צמחים כבדים בריאה. כנדי. בדל כמו שאמור בספר ערוך [ערך טנר]. טינרי טינרי. פירוש צמחים גדולים מכנדי. וכבר הוקשו כסלע. דתרגום [דברים ח'] מצור חלמיש, טינרא. ואלו הן אותם הרגילים לימצא בבהמות [שלנו] בריאה, ואין מראיהן דומה לריאה, אלא דומין למראה מוגלא. ולאו היינו אטום בריאה, דאטום אין שם צמח ואין משתנה מן הריאה אלא שאין עולה בנפיחה. מחט שנמצאת בריאה. ואין הריאה נקובה מבחוץ, ואין רוח יוצא ממנה מכשרי. חסרון מבפנים. ואע"פ שהברזל אוכל הבשר שסביבותיה מבפנים כששוהה שם ומחסרו, הא אוקימנא בגמרא [מ"ז ע"ב] בענין ריאה שנשתפכה כקיתון חסרון מבפנים לאו שמיה חסרון. סמפונה נקט ואתאי. דרך הקנה נכנס ובא לסמפונות ומן הסמפונות לבשר. ומכל מקום קרום החיצון לא ניקב. ואע"פ שאין דרך הקנה לבלוע, אפילו הכי, הואיל ואיתה לריאה קמן ולא חזינן דאינקיבא (ו)על כרחיך סמפונא נקט ועל. ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן. דילמא [נקובי] נקב ואתא. שנכנס דרך הושט. שאין דרך הקנה לבלוע. וניקבה את הדקין, ויצאת וניקבה את קרום הריאה ונכנסה לתוכה. דאינקיב לחבריה וגו'. פירוש שניקב במקום שמתפצל מחבירו, אצל דופן חבירו. דכיון דדופן חבירו קשה הוא אינו סותם הנקב ולא מגין עליו. אבל ניקבו לאחד מצלעיו ברחוק, בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו. הדרא דכנתא. פירוש דקין הסובבין סביב בעגולה. דאינקוב לחביריה. פירוש שניקב באותו צד שבינו לבין חבירו. שלא ניקב חיצון שבכולם. שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה. נחתך בשר רגליה למעלה מצומת הגידין ולא נשבר העצם כשירה. נחתכה למטה מצומת הגידים, אע"ג שנמוך לכאן טרפה. וכדאמרינן לקמן וכן שניטל צומת הגידים בפרק בהמה המקשה [ע"ו ע"א]. ואע"פ שלא נחתך העצם. פירוש אחר, חותך סימניה או גיד צוארה ומתה, וחותך כל כתפה וחיתה. ר"ח ז"ל אין מדמין בטרפות שהרי ניקבה טחול בקולשיה כשרה בסומכיה טרפה. אי קופיא לבר. פירוש ראש העבה שהיא נקובה בו לחלל הבהמה ופיה לתוך הכבד, ודאי דרך הושט נכנסה תחלה וניקבה הדקין ויצאת, ונכנס פיה לכבד. ואי קופא לגיו. פירוש אם ראשה העב שהיא נקובה בו נחבא בתוך הכבד, וחודה יוצא לתוך חלל הבהמה, ודאי סמפונא נקט, ואחר כך ניקב חודה את הסימפון, ויצא לכבד, וממנה לחוץ, וכשרה. והני מילי באלימתא. פירוש מחט שאינה יכולה לנקוב דרך קופא שלה. אבל בקטינתא. ספר אחר בחלישתא, כגון מחטין שלנו שמנקבין בשר אפילו דרך קופא שלהן.
<h2>דף מט.</h2>
עובי בית הכוסות. פירוש שפת דפנו כפולה, ושתי דפנות אדוקות זו בזו. מצד אחד כשרה. דהיכא דנקבה את הדופן הפנימי ולא ניקבה את השני. כשרה, דחבירו מגין עליו. ולא אמרינן אי קופיא לבר. שנמצאת קופה שלה תחובה בדופן, ופיה וכולה בתוך הכרס, ודאי מבחוץ נכנסה, שניקבה הושט או כרס או דקין ובאת לחלל הגוף, ומשם חזרה ונכנסה לעובי בית הכוסות, ועברה כולה את הדופן החיצון, ולא הספיקה קופה שלה לעבור את הדופן הפנימי. דאי מבפנים באה, ועכשיו היא מתחלת לצאת דרך עובי בית הכוסות, אין דרך הקופה לנקב ונימא טריפה. אלא מדקתני כשרה שמע מינה כל היכא דמצית למימר סמפונהא נקט ועל, כגון הכא דאיכא למימר דרך הושט באת עד הלום ועכשיו היא מתחלת לנקב, ואפילו קופה לבר, לא טרפינן. אוכלין ומשקין דחקוה. ומתוך הדחק נכנס קופה שלה בבשר. הלכך אע"ג דקופה לבר, הואיל ולא חזינן נקב יוצא לחוץ כשירה. בסימפונא רבא דכבדא. הוא הקנה הרחב שבאמצעו, שבו נכנס המאכל לכבד. הרי זו מותרת, שיש לומר שנכנסה מסימפוני הקנה לסימפוני קנה הכבד, ומשם עלתה לכבד דרך סמפונות. קשיתא. פירוש גרעינין של תמרים. סמפונא דכבד נקט. ועל דרך הקנה נכנסה. דאי דרך הושט נכנסה אין ראויה לנקוב כלום ולצאת משם ולחזור וליכנס דרך נקב. ואע"ג דלא נפקא. שאינה יכולה לצאת דרך הסמפון כשרוצין להוציאה, שהסמפון דחוק. מירבל הוא דרבילא ביה. על ידי נענוע שנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו לצאת [משם]. מירבל מלשון כברה. כאשר ינוע בכברה מתרגמינן כמה דמחזרין בארבלא. מיבזע בזע. במחט. היכא דממשמשא ידא דטבחא. יש מפרשים במיצר החזה מתוך שהמקום צר כשמשים ידו לבודקה מסירכא נקרעת הריאה מצפורניו. ורבינו שלמה ז"ל אמר בכל מקום שנוכל לתלות בסכין בתלישה בְח0זְק0ה. מורנא. פירוש תולעת היוצאה מן הריאה וניקבה. קודם שחיטה פריש. מן הריאה וניקבה וטרפה. כהנים. שהקיבה ניתנה להם מאת זובחי הזבח. נהגו בו היתר. לאוכלו.
<h2>דף נ.</h2>
דאייתרא. פירוש חלב שבמקום היתר. שהקיבה עשויה כקשת. ומבחוץ קרי דאקשתא. ומבפנים קרי דאייתרא. דאקשתא. בין לבני בבל בין לבני ארץ ישראל אסיר. דאייתרא פליגי. בני בבל אסרי דסברי לה כמאן דאמר קרום ונקלף חלב טמא הוא, והאי נמי קרום ונקלף הוא. ובני ארץ ישראל סברי לה כרבי עקיבא דבעי תותב קרום ונקלף, והאי לא תותב הוא. והרב אלפאסי ז"ל פוסק דאייתרא שרי, ודאקשתא אסיר. ורבינו שלמה ז"ל אסיר שניהם, דקיימא לן כלישנא קמא דאמרינן דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי דאייתרא לבני בבל אסיר ולבני מערב שרי. ולדידן תרוייהו אסירי דבתר בני בבל אזלינן, דאנן נמי בני גולה אנן, וכלישנא קמא ולחומרא, דכל היכא דאיכא תרי לישני בתלמוד בדאורייתא זיל לחומרא ובדרבנן זיל בתר בתרא. והכי מסתברא כלישנא קמא, דקאמרינן במקום שנהגו [פסחים נ"א ע"א], כי אתא רבא בר רב הונא אכל דאייתרא, על לגביה רב אויא וכסוייה מקמיה, משום דבני בבל הוו אסרי ליה. חלב טהור. סותם. פירוש כגון דקין שניקבו וחלב הכנתא סותם את הנקב כשרה, דחלב טהור אדוק הוא מאד, והוי סתימה מעלייתא. חלב טמא אינו סותם. פירוש כגון כרס או המסס שניקב, וחלב המכסה את הקרב סותמו, אינה סתימה, לפי שאינו חיבור אלא תותב. פירוש תותב העשוי ככובע ומתרגם היא שמלתו [שמות כ"ב] היא תותביה. וחלב חיה שכנגדו אסור בבהמה. כגון חלב המכסה את הקרב אינו סותם אע"ג דשרי באכילה. דלא אסר רחמנא אלא שור וכשב ועז, הואיל ולא מיהדק אינו סותם. דטעמיה דרב דאמר חלב טמא אינו סותם משום דלא מיהדק, והאי נמי לא מיהדק. דכרכשתא. פירוש חלב שעל חלחולת המוציאה רעי עשוי קרטין כעין חטין. ואם ניקבה ואותו החלב סותמה לא מהני וטרפה. ואותן קרטין עגולין כמין כובע. טרפשא דליבא. פירוש שומן הלב עשוי ככובע, והלב נחבא בו אינו סותם, אם ניקב הלב או הריאה בסמוך לו והוא סותמו. ולהכי ריאה הסרוכה בשומן הלב טריפה.
לחה. מבפנים היא ואדוקה ומוציאין אותה מהן בדוחק. ממשמש בהו. פירוש ממשמש בנקבים אחרונים ונהפכו למראה אחר. ואדימו. לנקבים הראשונים שהביא לדמות אותן, ואכשרה. מנא לך הא. מנין ידעת חכמה זאת לעשות כך. אמר ליה מעצמי. הבינותי, דאמינא כמה ידי ממשמשו בנקבים מיקמי דליתו קמיה דמר. כדרבי יוחנן. בכל מילי. לישנא אחרינא רבי יוחנן חכים בטריפות, דאמרינן לקמן דשדר ליה שמואל תריסר גמלי ספיקי טריפתא. בפרק גיד הנשה [צ"ה ע"א]. מקיפין בריאה. היכא דליכא למיתלי בידא דטבחא. ערוגה. פירוש דופן הריאה ימיני או שמאלי. מדקה לדקה. אפילו בבהמה אחרת דוגמתה. וכן פירשו רבותינו ז"ל ורמז"ל [פ"ז מהלכ' שחיטה הי"ג]. ורשז"ל פיר(ו)ש לישנא אחרינא מגסה לגסה, מאומה לאומה. ומדקה לדקה... פירוש אם נמצאת פסוקה לאחר זמן. או קדורה. פירוש מלשון נקור הבשר יע' שודאך שודה [—כלומר נקבים נקבים]. קדורה כאיסר אלא באותה חוליא. שכל הקנה חוליות חוליות הוא. ובין כל חוליה וחוליה חוליה אחת [קטנה] משתיהן ורכה. בר חוליה. פירוש, היא החוליה הקטנה. חלחולת. פירוש הוא כרכשא. מעמידין אותה. פירוש סותמין אותה, שהרי היא אדוקה בהן. מקום הדבק. פירוש מקום שהוא דבוק ביריכים. ברובו. פירוש אפילו נקדר ונפל דופנו העליון או התחתון ברובו כשרה לפי שאין דרך לרעי היוצא דרך הנקב לחזור לאחוריו וליפול לתוך חלל הגוף. שלא במקום הדבק. פירוש שניקב לחלל הבטן. במשהו. כשאר המעים.
<h2>דף נ:</h2>
תפיסה. פירוש אחיזת יד. ביטדא. פירש רבינו שלמה ז"ל בטדא אצבע. בתורא. פירוש אפילו בשור הגדול דינו בכך, איכא מאן דפריש. אמר רבינו חננאל ז"ל קבלה בידינו מרבותינו ארבע אצבעות. וכן פירש ר' משה ז"ל [פ"ו מהלכ' שחיטה הט"ז]. מפרעתא. פירוש צד הכרס הרואה את הקרקע הנראה מיד כשפותח הבהמה להוציא את המעים. והיינו דמפרש "היכא דפרעי טבחי". בשר החופה את רוב הכרס. פירוש קרום עב החופה כל החלל מן החזה עד היריכים. והכרס נחבא בצלעות החזה ורובו תחוב תחת אותו קרום, ורוב החיצונה דקאמרה מתניתין רואין כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס. ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס טריפה. ואם ממקום שהכרס כלה מלמטה נקרע אותו קרום כשירה. והיינו דאמרינן לקמן רובא ולא הוי טפח זו היא ששנינו וכול'. ואי בכוליה קרום משערינן אין לך בהמה קטנה שאין רוב שלה יתר מטפח. כך פירש רשז"ל. ואמר וכיון דלא איפסיק הילכתא עבדינן לחומרא דנקרע רוב החיצונה היינו בשר החופה את רוב הכרס, וטריפות בכל הכרס בנקב כל שהו כבני מערבא. ומיהו כל הנך טריפות אנן לא טרחינן למיבדק בתרייהו. דכל מה דלא משכחינן אזלינן בתר רובא, כדנפקא לן בפרק קמא [י"א ע"א] מה אליה תמימה ומקראי טובא. ובסירכא דריאה משום דשכיחן בדקינן בתרייהו. גדולה ממש. גדולה שבגדולות. כל שנקרע בה וכו'. כלומר כל היכא דמשתכחא או טפח או רובה טריפה אע"ג דלא הוי טפח. וברוב קרוע וכל שכן ברוב נטול. ורבינו משה ז"ל [פ"ט ה"ה] פירש שנקרע רוב עובי החיצונה. נקדרה. כמין ארובה עגולה, ורוחב הקדירה כיתר מסלע טרפה. סלע. מטבע רחב הוא. שאם תמתח. פירוש אי הוה מושכו לכאן ולכאן תמצא בו טפח באותה קדרה. תלת קשיאתא. פירוש גרעיני תמרה. בצפא. פירוש בקליפתה עם האוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלין אותה יכנסו שלשה בנקב בדוחק, או בלא צפא ברווחא.
מתניתין. המסוס. רמז"ל [בפיה"מ] הו עצ'ו אלדי עלי שכל אלרמאנא, ודאכלה (אכנ)טאקאת והו ממלוא מן אל אתפל [—הוא האבר שהוא כעין רימון, ותוכו כתלמים והוא מלא פרש]. ובית הכוסות. הו [אלטרף] אלדי פי אל כרש עלי שכל אלכיס והו מעין עיונא כבירא משהור אל צורה ענד ג'מיע אל ד'באחין [—הוא קצה הכרס כעין כיס והוא עשוי גומות גדולות צורתו ידועה אצל כל הטבחים]. פירוש המסוס מחובר לבית הכוסות, וסביב סביב לחיבורו כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה. ובאמצע הן שופכין לזה, והמאכל נכנס מבית הכוסות למסוס. וכן ממסוס לקיבה ומקיבה לדקין. שניקבו לחוץ. שהנקב נראה מבחוץ. כגון שניקב זה או זה שלא במקום חיבורן. לאפוקי ניקבו במקום חיבורן בשתי דפנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה. נפלה מן הגג ושחטה מיד טריפה. אע"פ שאין שבר נראה בה חוששין שמא נתרסקו כל איבריה. ואין טעם בטריפות, שהלכה למשה מסיני הן. בגמרא אמרינן שאם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה אע"פ שלא עמדה. וצריכה בדיקה. וכן פסק רמז"ל [פ"ט מהלכ' שחיטה הי"ט]. נשברו רוב צלעותיה. בלא שום נפילה טרפה. ובגמרא מפרשינן מאי רוב. דרוסת הזאב. פירוש שהכה בציפורניו ומטיל בה ארס ושורפה בדקה. אבל בגסה לא אלים זיהריה למיקליה. ודרוסת ארי בגסה. וכל שכן בדקה. ורבי יהודה מפרש דברי חכמים ואינו חולק. הנץ. (בנטייכן) [בטיית] "אל באז". בעוף הדק. פירוש תורים ובני היונה ושאר ציפרים קטנים. הגס. פירוש בעוף הגס, אווזים. זה הכלל. מפרש בגמרא לאיתויי מאי דאמור אמוראי דהוי טרפה ולא תני ליה במתניתין. כל שאין כמוה חיה. מפרש לקמן בזכרים שנים עשר [חדש] ובנקבה כל שאינה יולדת. ואם ילדה מותרת מיד.
<h2>דף נא.</h2>
גמרא. משני צדדין. פירוש שנעשה נקב מפולש פסולה. (וידוע) [בידוע] שלפני שחיטה. נטרפה. הוגלד פי המכה. פירש רבינו חננאל, יבש כמין ליפלוף (גליון. פירוש צואת העין, יע' ליס הי גשא [—כלומר אין זה קרום]) על פי הנקב. בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה. ואם לקח הטבח בתוך שלשה ימים הוי מקח טעות, ובדין צריך המוכר להחזיר מעותיו. לא הוגלד פי המכה. איכא לספוקי אי קודם מקח הוא אי לאחר מקח הוא, ועל הטבח שהוא מוציא מחבירו עליו הראיה. דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבה ליה חיותא, ועליו להביא ראיה שקודם מקח הוה. דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקיה. התם ליכא מידי למיסרך. פירוש כשנמצא הנקב בלא מחט. כשהדם יוצא הוא מתקנח בלחלוחית הבשר והולך. לפי שאין לו היכן לידבק. מיסרך הוה סריך. הדם במחט. למעלה. בגג. למטה. על הארץ. אין חוששין. הואיל ולא ראינוה שנפלה אין חוששין שמא נתרסקו איבריה להשהותה מעת לעת כדין נפולה ורסוקת איברים, דאמרינן במתניתין גבי עוף אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה. ובקופצת מאיליה לא חיישינן להכי. ההוא גדיא דהו"ל לרבינא. בגג והיתה ארובה בגג וכול'. חזא חושלא. פירוש שעורים קלופים. (מטמא) [באיפומא]. פירוש כנגד פי ארובה למטה בבית. נפל. ס"א דגריס קפץ. משום דאית לה מידי למיסרך. שלא קפצה דרך ארובה. אבל בצידי הגג מסרכת (גליון. מיגספאנד) עצמה בכתלים וקופצת. ומהניא ליה סריכת הכתלים שמסרכת בידיה קצת. והאי לית ליה מידי למיסרך. שהארובה אינה סמוכה לכותל. דאמידא נפשה. ואם גבוה לה יותר מדאי אינה קופצת. משדרן כרעיה בתרייתא. פירוש רגליה האחרונות היו נגררות אחריה. שגרונא. פירוש חולי גיד הנשה. כך פירש רבינו [יהודה בר] ברזילי. והילכתא כותיה. ולא מזדקקינן למיבדק שאר בהמות דשדרן כרעייהו. זכרים. פירוש אילים. ואי נפל בארעא. מכח הנגיחה, ודאי חוששין וצריכה בדיקה. דפתקי גנבי. שמשליכין אותן למעלה מכותלי החצר ונופלין לארץ. אמתנייהו. על מתניהם מפילים אותם ואין נהפכין על גבן שיתפרקו חליותיהן. כי היכי דלירהטו קמייהו. אינם מזיקים אותם, כדי שירוצו לפניהם. אהדרינהו. פירוש החזירום דרך למעלה מן הכותל. חיישינן. דלא איכפת להו כל היכא דנפלי. תשובה מעלייתא. פירוש תשובה גמורה. והורידום בנחת שלא יתפרקו איבריהם. בית הרחם. (עגול) [עגל] שנולד היום שיצא מבית הרחם שהוא צר. אין חוששין. שמא נדחקו ונתרסקו איבריו. ושוחטין אותו בו ביום, ואין צריך לשהותו מעת לעת. והוא דקים ליה שכלו לו חדשיו. ורבינו משה ז"ל [פ"ט מהלכ' שחיטה הי"ז] פירש בית הרחם שנתפרק (נ"א שנתרסק) הרי זו מותרת.
<h2>דף נא:</h2>
בית המטבחים. פירוש כשמפילים אותו לארץ לשוחטו, אפילו ממקום גבוה. דנפל. בבית המטבחים. קל גניחותיה. פירוש נשמע קול יללתו כשנפל. משופרי שופרי. פירוש ממבחר נתחיו. ולא חשש משום ריסוק איברים. ואין בו שום ספק אפילו למי שמחמיר על עצמו. ציפורניו נועץ. כשהוא שוחה ליפול כל שעה הוא מתחזק בציפורניו עד שאינו נופל. הכה על ראשה והלכה לה כלפי זנבה. שכפף המטה והלכה לה כלפי זנבה, והכה על מתניה ולא על הצלעות. וכן על זנבה, הכה על מתניה והלכה לה כלפי ראשה והכה על צוארה. ואם לא כפף המטה והכה על הצלעות כנגד כל השדרה. אפלגא דחרצי. פירש רבינו חננאל היה המטה קצור והגיע קצתו במתני הבהמה חיישינן. ס"א פלגא דגבה. פירוש שלא היה ארוך ככל השדרה. אפסקיה. פירוש שהכה לרוחב הגב חיישינן לחוט השדרה. עמדה. אמתני' קאי כשנפלה מן הגג עמדה ולא הלכה, אינה צריכה שהיה מעת לעת. אבל בדיקה בעיא. בחוט השדרה ובשבירת רוב הצלעות ובעקירת חוליה. והיכא דלא עמדה אפילו בדקנוה ונמצאת שלימה טריפה משום החבט שנתפרקו כל פרקים וחליותיה. ואם הלכה אפילו בדיקה לא בעיא. כנגד כל החלל. משום שבירת רוב צלעות או עקירת חוליה. רמז"ל [פ"ט מהלכ' שחיטה הי"ז] צריך לבדוק כנגד כל החלל מקדקד הראש עד הירך, אם מצא טרפה מן הטרפות שמנינו או נתרסק אבר מן האיברים שבפנים ונפסדה צורתו הרי זו טרפה אפילו נתרסק אבר מן האיברים שאמרנו שאם ניטלו כשרה, כגון טחול וכליות הרי זו טרפה. קשין הן אצל נפילה. ולא חיישינן שמא נעקרו, ואין הנפילה ממעכת אותן. עוף שנחבט. שנפל על כרחו על פני הנהר, ואיכא למיחש לריסוק. כיון ששט מלא קומתו. הוה ליה כהליכה שאינה צריכה בדיקה. אבל מלמעלה למטה. דרך הורדת המים. מיא הוא דאשפלוה. שמא המים הם הורידוה. לית לן בה. כיון ששט מלא קומתו דיו על כל פנים. ואי שדא ציבי. פירוש ואם השליך קליפת עצים בנהר וקדמה איהי ואפילו מלמעלה למטה ואפילו במיא דלא קיימי שרי, כיון דקדמיה לציבי איהו הוא דקא שייט. גלימא. פירוש כסות כפולה ופרוסה על גבי יתדות, אם מתוחה ונפל עליה עוף לא חייש, דאינה נמתחת יפה. ואם היתה מתוחה ואינה כפולה חיישינן לריסוק ובעי שהייה, דכיון דמתוחה שפיר קשה היא. על גבי דבר קשה. כגון כרי של חטים או קופה של שקדים וכיוצא בהן.
<h2>דף נב.</h2>
דבקא מאי. דבק שטחין אותו בדף, והעוף שובת עליו ונדבק בו ופורח עם הדף ונופל לארץ. בחד גפא. פירוש שלא נדבק אלא כנף אחד, ופורח בשניה. במאי נייחא. במה יהא יכול להקים ולישא את עצמו. הילכך כשנופל נחבט נופל בנפילה גמורה. אעיקבא דגפי. הוא נושא עצמו בעיקבי הכנף. והוא ראש הכנף, מקום שחותכין הכנף מן האווז. כתוב בהלכות גדולות כל היכא דבעי בדיקה, כגון נפולה ושבורה ודרוסה, דמתכשרת בבדיקה, הני מילי בדורות קמאי דהוו פקיעי. פירוש בקיאים, למיבדק, אבל אנן דלא (בקיעינן) [פקיעינן] לא סמכינן אנפשין. באמת פירש ז"ל כי אם הם לא היו פקיעין, אנחנו עניי הדעת על אחת כמה וכמה. ואומר רבינו שלמה ז"ל דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומותר לסמוך עליו דכתיב [דברים י"ז] ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים הבקיאים בדבר כי היכי דנמטייה שיבא מכשורא. תנו רבנן אלו הן רוב צלעותיה וכול'. עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח יש לה לבהמה. אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן. ורוב שלהם הוי שנים עשר. מחציין כלפי השדרה. ולא מחציין ולצד החזה. נעקרו ברוב צד אחד. כיון שנעקרו שש מהן, דהיינו רוב צד אחד, טרפה. אבל בשנשתברו לא מיטרפא אלא בשתים עשרה, דהיינו רוב שני צדדין. אסיתא. פירוש חור שבחוליא שהצלע תחוב בו. והיינו כחצי חוליא, טרפה. ואפילו החוט קיים. שנחבסה. פירוש נתרצצה, אע"פ שהקרום קיים ולא חסר ממנה כלום. ורוב גובהה. פירוש מן העצם ולמעלה. רוב הקיפה. גדול מרוב גובהה. [נ"ב ע"ב] והגולגולת שנחבסה ברוב גובהה. פירוש מהעינים עד המוח. ברוב הקיפה. פירוש מאוזן לאוזן. ולחומרא עבדינן בתרוייהו טרפה. רבינו שלמה ז"ל רוב הקיפה גדול מרוב גובהה. ובשר החופה רוב הכרס ברובו. היינו נקרע רוב החיצונה, כדפרישנא לעיל. מן הזאב ולמעלה הויה דרוסה, וזאב בכלל. אבל מזאב ולמטה אין לו ארס חזק להמית בהמה אלא עופות. ובעופות. הדורסים.
<h2>דף סז:</h2>
בשחיטה משתריא. [אלו התולעים שגדלו בה עד שלא נשחטה באו] מאיסור אבר מן החי. ושחיטת הבהמה לא אהניא לדידהו, שהרי יש להן חיות לעצמן. ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו, מכל הבהמה תאכלו נפקא לן לקמן, אבל הני באיסורייהו קיימי. שלשול. פירוש תולעת ארוכה כנחש, והן הנמצאין במקום אשפה. וחפושית. פירוש היא תולעת השחורה. ובלשון ערבי כ'נפסה. נדל. פירוש שרץ שיש לו רגלים הרבה. ובל' [ערבי] אם ארבעה וארבעים [—בעלת ארבעים וארבע]. פוטיתא. פירוש דג קטן טמא. לוקה ארבע. תרי לאוי כתיבי בדגים, חד בסדר ויהי ביום השמיני, ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו. ואידך במשנה תורה, וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו טמא הוא לכם. ובסתם שרצים כתיבי תרי לאוי, בחד קרא כתיב בסדר ויהי [ביום השמיני] אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם, והך טומאה היינו [איסור] אכילה. ומשמע בין בים בין ביבשה, דלא כתיב על הארץ. נמלה. שהיא שרץ הארץ. לוקה חמש. הנך תרי דסתם שרצים, ותלת דשרץ הארץ, דכתיב בסדר ויהי ביום השמיני וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים בכל השרץ הרומש על הארץ. צרעה. הוא בכלל שרץ העוף. לוקה שש. הנך חמש דנמלה והך לאו דכתיב בשרץ העוף במשנה תורה, וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. והאי קרא דכתיב בסדר קדושים תהיו, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אינו לאו, דשרצים דבהמות ובעופות גדולים משתעי קרא. ואע"ג דכתיב תרמוש, אורחיה [דקרא] למיקרייה בדבר גדול רמש. אבל שרץ גדול לא קרי ליה. כך פירש רבינו שלמה ז"ל. ומה שפירש הרב יצחק אלפאסי ז"ל אינה נראית. ורבנו משה ז"ל [פ"ב מהלכ' מאכ"א הכ"ג] פירש בענין אחר.
<h2>דף סח.</h2>
בהמה המקשה לילד. פירוש בשעת שחיטתה. והחזירה. קודם שחיטתה. מותר באכילה. בגמרא פריך ומפרש מאן מותר. הרי זה כילוד. ותו לא מהניא ביה שחיטת אמו, וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי. ואם נמצא מת הרי הוא נבילה. פירוש אחר, בהמה שהיא מקשה לילד, פירוש והבהמה באה לילד בשעת שחיטתה... והחזירה קודם שחיטה מותר בשחיטת אמו. יש אומ' דהאי "מותר" לא קאי אלא א[עובר] ואמקום חתך באעיא. שליא. פירוש העובר אחור ילדה, הרי הוא כאילו ילדה אמו ואינו ניתר בשחיטתה אלא צריך שחיטה לעצמו. חותך את העובר שבמיעיה. פירוש והניח חתיכה בתוכה. מותר. בשחיטתה כדיליף בגמרא מכל הבהמה תאכלו. מן הטחול ומן הכוליא, של בהמה עצמה אסורה באכילה, ואע"פ שהניחן בבהמה לא הותרו בשחיטתה. ולהכי נקט טחול וכליות דמידי דלא מיטרפא ביה הוא. זה הכלל. בגמרא מפרש לאיתויי מאי. גמרא. ואבר עצמו אסור. באכילה מאחר שיצא ממחיצתו קודם שחיטה. ואע"פ שהחזירו קודם לכן. ובשר בשדה טרפה. כלומר חוץ למחיצתו, דהיינו לאויר. שרחם זה הוה ליה מחיצה להתירו בשחיטה. וכיון שיצא הרי הוא כטרפה שלא תאכל. וכל מי שיש לו מחיצה ויצא, כגון בשר קדשים שיצא נמי מהאי קרא נפקא לן.
<h2>דף סח:</h2>
אבר עצמו מותר. ומותר דקתני מתניתין אפילו אאבר. ואותבינן עליה דרבי יוחנן מברייתא. במערבא מתנו הכי. לפלוגתייהו דרב ורבי יוחנן. יש לידה לאיברים. אבר שיצא הרי הוא כילוד, דתו לא מהניא ליה חזרה. אין לידה. ומהניא ליה חזרה. מאי בינייהו. בין לישנא דמערבא ללישנא קמא. [למיסר מיעוט אבר. אם יצא רובו ונשאר מיעוט, ללישנא בתרא דנקט לשון לידה הוי כילוד ומיתסר כוליה. וללישנא קמא] לא נאסר אלא היוצא. מותר באכילה. דמשמע אאבר, דאי אעובר אמאי קתני סיפא דרישא שחט את אמו ואחר כך החזירה אסור. שבחוץ טמא ואסור. דילפי בהעור והרוטב [קכ"ח ע"ב] [שאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבילה מוכי ימות מן הבהמה].
